בשבועות האחרונים יש מי שנחרדים מהרעיון להגן על הבריאות הגופנית, הנפשית והכלכלית של הציבור באמצעות מתן תמריצים שיעודדו אנשים לגשת להתחסן נגד וירוס הקורונה ו/או הגבלה נקודתית ומידתית של מי שבוחרים שלא להתחסן מלהשתתף בפעילות חברתיות וציבוריות מסוימות (כאירועי תרבות, ספורט ואחרים). זו תפישה שמתעלמת במפגיע מהעובדה שאין דבר כזה זכויות מוחלטות ושבמצבי פנדמיה, החלטה של הפרט הבודד שלא להתחסן עלולה לסכן בצורה ממשית ומוחשית ציבור שלם. זו תפישה שבפועל מוכנה להקריב ולסכן זכויות של אינדיבידואלים רבים ואת הציבור כולו על מזבח טיעון משפטי שמייצג ראייה צרה ולא מדויקת.
במציאות הקיימת אין זה נכון מבחינה משפטית, אתית וציבורית שמדינת ישראל תנהיג מדיניות של חיסון כפוי בניגוד לרצונו של האדם הבודד
אז בואו נעמיד דברים על דיוקם. מצד אחד, קיימת בחוק ההכרה בזכותו של אדם שלא לקבל טיפול רפואי בניגוד לרצונו, ובכלל זאת גם טיפול מונע כמו חיסון נגד וירוס הקורונה. למותר לציין, שבמציאות הקיימת אין זה נכון מבחינה משפטית, אתית וציבורית שמדינת ישראל תנהיג מדיניות של חיסון כפוי בניגוד לרצונו של האדם הבודד.
גם מבחינה פרקטית, הישימות של חיסון אדם בכפייה, תוך שימוש באמצעים כוחניים להגבלת התנגדות רעיונית ופיזית, קלושה עד לא קיימת. מצד שני, הזכות לאוטונומיה של הפרט אינה זכות מוחלטת ומולה ניצבות הזכות לבריאות של הפרט, ההגנה על בריאות הציבור ושמירה על האינטרסים הכלכליים וחברתיים.
גם מבחינה משפטית וגם מבחינה אתית, ניתן לצדיק שימוש בתמהיל מדויק ומידתי של תמריצים חיובים למתחסנים, לצד מניעת הטבות מפני מי שיכול ובוחר מרצונו שלא להתחסן
המרחב הציבורי אינו שטח הפקר וזכות הבחירה אינה נחלתו של צד אחד. מול זכות הבחירה של הפרט הבודד שלא להתחסן ניצבת זכות חשובה לא פחות של אדם אחר שלא להיחשף לתחלואה וסיכוניה, בפרט שחלקים נרחבים באוכלוסיה אינם יכולים להגן על עצמם באמצעות חיסון כרגע שלא מבחירתם, ובראשם ילדים מתחת לגיל 16.
מכאן, ולצד שמירה על זכות הפרט שלא לקבל חיסון בכפייה, בשעה שאיום המגיפה והשלכותיה (בריאותית, כלכלית וחברתית) מרחף מעל כולנו, מתעצמת חובתה של המדינה להגן על הציבור ובריאותו. הגנה זו תיעשה בכלים של הסברה אינטנסיבית לצד מתן תמריצים חיוביים (ישירים ועקיפים) שבכוחם להכווין את התנהגות הציבור. גם מבחינה משפטית וגם מבחינה אתית, ניתן לצדיק שימוש בתמהיל מדויק ומידתי של תמריצים חיובים למתחסנים, לצד מניעת הטבות מפני מי שיכול ובוחר מרצונו שלא להתחסן.
ד"ר עדי ניב יגודה הוא מומחה למשפט רפואי; מרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב ובפקולטות למשפטים, חבר הוועדה לחיזוק הרפואה הציבורית (ועדת גרמן)